בעשורים הראשונים של המאה הקודמת גברים עוד התהדרו בז'קטים מהודרים עם חפתים בשרוולים וכובעים אלגנטיים לראשם, ונשים, שכבר היו פטורות ממחוכים, עטו על עצמן שמלות רחבות צבעוניות. הזמן חלף ועימו התחלפה האופנה. מאוברול ג'ינס למכנסי ג'ינס קרועים, מנעלי עור מצוחצחות לכפכפי אמבט מחוררים, ממשקף לעין אחת למשקפי שמש גדולים שחורים.
במשך דורות על גבי דורות עשו הבגדים את האדם. הם העידו עליו והגדירו את מעמדו הכלכלי, החברתי. אבל נראה שמשהו בסדרי העולם מסתובב ומשתנה לנו מתחת לרדאר. היום מאחורי חולצת טריקו שחוקה ונעלי ספורט בלויות יכול להסתתר אדם ממעמד גבוה מאוד.
ולא רק בישראל, אלא בכל מקום בעולם: אנשים עשירים, חשובים בעיני הציבור, אינם מתלבשים יותר לפי קוד הלבוש שאליו הם שייכים. איפה הביטוי לעושר, למעמד המכובד, למשרה הרמה? כלום לא ניכר בחיצוניות. להפך. יותר פשוט – יותר טוב. יותר ערום וחשוף – יותר מכובד ואופנתי. כמו קוראים תיגר על החיצוניות, וצועקים במלבושיהם: חשוב לנו הלבוש הפנימי, האדם שבנו!
הביטוי הזה מורגש בעיקר בדור הצעיר, וזה סימן טוב. המשמעות היא ביזוי כל המוסכמות החיצוניות. למרות שהם אינם מבינים זאת, הדור הצעיר מייחל להגיע לאדם הפנימי ולכבד אותו באשר הוא. לא לקדש את הסמרטוט שמכסה אותו. זו ממש קריאת הזמן: הגענו למצב שהאדם מקדים את לבושו. השלב הבא יהיה לחתור אל הקשר הפנימי בינינו, אל הלבוש האמיתי שבמרחב הרוחני.
לפי חכמת הקבלה, הלבוש הגשמי דומה במובן מסוים ללבוש הרוחני. אנחנו מתלבשים מפני הבושה. בלי הלבוש אנחנו מרגישים חסרים, עירומים. אנחנו רוצים לשמור על הכבוד שלנו, על הגאווה שלנו, להגן על האגו שלנו, ולכן אנחנו זקוקים ללבוש גשמי.
גם הלבוש הרוחני מגיע בגלל הרגשת הבושה, שבאה בעקבות ההבנה שאנחנו לא משפיעים, לא אוהבים את הזולת – בשונה מכוח הטבע המיטיב, כוח הנתינה וההשפעה.
הלבוש הרוחני מבטא אם כך את מידת ההתעלות הפנימית של האדם מעל לטבע האגואיסטי שלו – להרגשת הזולת. כמו שמסופר בתורה ומלמדת הקבלה, לאחר "חטא עץ הדעת" אמר הבורא לאדם שהוא זקוק ללבוש, כלומר לתיקון האגו, שיעזור לו להתגבר על עצמו ולבוא להשפעה ואהבה. ככל שאדם מכסה את האגו העירום והמפריד ב"לבושים" מחברים, כך הוא מתקשר יותר אל הזולת ויחד הם רוקמים לבוש של אהבה הדדית, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"