ד"ר מיכאל לייטמן

יום העברית 2018: מהו הקסם של השפה העברית?

"יום העברית" שחל היום מזכיר סיפור מפורסם על מנהג שהיה נפוץ בקרב ילדי הקהילות היהודיות במרוקו: כאשר הגיעו הילדים לגיל חמש והתחילו ללמוד עברית, היו מלבישים אותם בבגדי שבת ומביאים אותם בתהלוכה חגיגית לבית הכנסת. שם נהגו לכתוב על לוח עץ את כל אותיות האלף-בית של השפה העברית בדבש, והילדים היו מלקקים את האותיות מהלוח

צילום: קבלה לעם

אכן מתוקות ומאירות הן אותיות השפה העברית, אבל לא רק מדבש. השפה העברית אינה שפה ככל השפות. הסיבה לכך היא שבאמצעות אותיות השפה העברית מבטאים המקובלים את גילוייהם בעולם הרוחני. על פי חכמת הקבלה, עשרים ושתיים האותיות של השפה העברית הן למעשה עשרים ושניים סימני קוד. המקובלים משתמשים בסימני הקוד האלה כדי לתאר את תהליך הגילוי של המציאות הרוחנית.

המציאות הרוחנית משולה ל"אור המופשט מכל צורה", ואת התחושה הראשונה שמרגישים עם הכניסה למציאות הרוחנית מתארים המקובלים כ"נקודה שחורה בתוך האור הלבן". נקודה קטנה זו היא שורש הנשמה שלנו. אם מצרפים לנקודה זו רצונות נוספים באמצעות אהבת הזולת, היא מתפתחת והופכת לבית קיבול שאותו אנו מכנים "נשמה". אם לא, היא נותרת כנקודה בלבד. ככל שהנשמה גדלה ומתפתחת, כלומר – מצרפת אליה רצונות נוספים על ידי אהבת הזולת – היא יכולה להתמלא לאחר מכן באור ובתענוגים רוחניים גדולים יותר.

"כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון", כותב האר"י הקדוש בספרו "שער ההקדמות". כלומר, לכל אות של השפה העברית צורה ייחודית משלה, המורכבת מקווים אופקיים או קווים אנכיים. הקווים האופקיים מבטאים את עוצמת האהבה והנתינה שבנשמה. הקווים האנכיים מתארים את האורות הממלאים את הנשמה. כך עשרים ושתיים הצורות של האותיות השונות של השפה העברית מבטאות עשרים ושניים סוגי מילויים של הנשמה באור העליון.

"בעשרים ושתיים אותיות ברא הבורא את עולמו" נכתב ב"ספר היצירה", ספר קבלה עתיק המיוחס לאברהם אבינו. כאשר אנו בונים את אותיות השפה העברית בתוך הנשמה שלנו, כלומר רוכשים את התכונות האלה בתוכנו, ועושים בהן פעולות עם כוונה לתת, כמו הבורא, אנו הופכים להיות דומים לו. רק אז אנו יכולים להבין את כל דרכי הפעולה של הבורא וחשים את המצב האינסופי שבו נמצא הבורא.

כדי לקרב אותנו אל האור, יורדת עלינו הארה קטנה מהעולם העליון. הארה זו מיוצגת באות ק', שבאופן סימבולי כתובה בצורה כזו שהיא יורדת למטה משורת האותיות. כתוצאה מהארה זו מתעורר בנו רצון להתעלות מעל לעולם הזה.

האדם נכנס לעולם הרוחני רק במידה שמתפתח בו רצון לתת ולאהוב. האותם מסמלת את הרצון הזה. אדם שרוכש את הרצון לתת, מרגיש שאהבתו של הבורא כלפיו מקיפה אותו מכל צדדיו, בדומה לאות ם שצורתה מסמלת את השמירה וההגנה על האדם.

כך המקובלים קודדו בכל יתר אותיות השפה העברית מצבים רוחניים שאותם עברו בעלייתם מהעולם הזה עד עולם אינסוף. צורתן של אותיות השפה העברית מבטאות את משמעותן הרוחנית, את התכונה הרוחנית שאותה הן מסמלות. עשרים ושתיים האותיות מתארות את כל המצבים הרוחניים שעובר האדם בדרכו הרוחנית. כאשר אלו מצטרפות למילים ולמשפטים, מתהווה שפה המשמשת את המקובלים לכתיבת ספריהם. ספרים אלה מתארים את החוויות שעברו המקובלים בתהליך התפתחותם הרוחנית.

עבור המקובלים, האנשים שכבר מרגישים את המציאות הרוחנית, משמשים ספרי הקבלה כמו מפת דרכים. כשמקובל קורא בספר קבלה הוא מבצע בפנימיותו את אותן פעולות רוחניות המתוארות בספר על ידי צורת אותיות השפה העברית וצירופן למילים ולמשפטים, וכתוצאה מכך מתמלאת נשמתו באור העליון.

עם זאת, לספרי המקובלים יש תפקיד נוסף – הם נועדו להוביל גם אותנו, אלה שעדיין לא מרגישים את המציאות הרוחנית, אל הרגשה מיוחדת זו. הכוח שטמון באותיות השפה העברית שבספרי הקבלה פועל עלינו בזמן הקריאה בספר, בתנאי שאנו משתוקקים להרגיש את מה שהרגישו המקובלים. הרצון שלנו לרוחניות הוא שיקבע את מידת ההשפעה של ספרי הקבלה עלינו ואת התוצאה מהקריאה בהם.

אם נקרא בספרי הקבלה מתוך השתוקקות להגיע להרגשת העולם הרוחני ולגלות אותו, הכוח שטמון בספרים יפתח את הנשמה שלנו ונתחיל להרגיש בה את המציאות הרוחנית. כשהנשמה שלנו תתחיל "לדבר עברית", נוכל להרגיש גם אנחנו את התענוג שהרגישו מקובלי כל הדורות והעבירו לנו דרך הספרים שחיברו.