אל תתרגשו מטראמפ. מנהיג מעצמת-העל האמריקנית הוא ביזנסמן בלתי צפוי שפועל לטובת מדינתו בלבד. לכן אין כל פלא שהחליט בשכל קר להסיג את הכוחות האמריקאיים מסוריה. גם אל תתרגשו מנשיא טורקיה ארדואן שנובח ש"ישראל רוצחת חפים מפשע" או מנתניהו שמגיב לו ש"הוא טובח בכורדים ושלא יטיף לנו מוסר". בכלל אל תתרגשו מפוליטיקאים, זו עבודתם ודרכם להנהיג. היום תוקפים בחריפות, מחר לוחצים ידיים; היום משתלחים זה בזה, מחר מתחבקים זה עם זה. מתעקשים למכור עקרונות או מפריחים סיסמאות – הכול בהתאם למה שנדרש כאן ועכשיו
לכן, האם טראמפ טוב לישראל או לא? התשובה תלויה במטרות הפוליטיות שלו, בלי סנטימנטים מיותרים. הפעם הרגשנו את ההחלטה על בשרנו, לכן קשה לראות בטראמפ ידיד נפש של האומה הישראלית. אולם טראמפ לא מחרים את מדינת ישראל. כל עוד אנחנו מפתחים נשק ופורצים דרך בטכנולוגיות החדישות, הרי יש לנו חשבון הדדי עם נשיא ארה"ב. אבל טראמפ, ושאר השותפים שלנו מאומות העולם, נאמנים לשעה בלבד. כשישיגו את מבוקשם ייעלמו כלעומת שבאו.
אנחנו יכולים להתרברב שאנחנו הצבא החזק והמוסרי בעולם, שבשעת צרה נדע להגן על ביתנו בכוחות עצמנו, ומאז קמה המדינה – מי בכלל יכול עלינו? אבל זו לא הגישה הבריאה והנכונה. לא בזה עלינו להפגין שרירים.
אם טראמפ יחליט מחר, בשיחת טלפון בהולה, להסיג את כוחותיו מאפגניסטן ואולי גם מעיראק, סביר מאוד להניח שכוחות האויב יתפסו את מקומו בזירה וחשבון הנפש של ישראל יהיה שונה לחלוטין. צרפו השמצות, גינויים, חרמות ולחצים מצד העולם – מהלכים שיבודדו אותנו בג'ונגל המזרח-תיכוני שסביבנו – ולא בטוח שנרעיש. מאז ומעולם רוצה רוב האנושות להשמיד את היהודים, וכל מהלך נגד ישראל צפוי לזכות לאהדה ממדינות העולם הערבי, מממשלות שונות באירופה ומחוגים נרחבים ברחבי העולם.
למרות שאני מעריך את הצבא שלנו והתגייסתי לשרת בשורותיו מכל ליבי, צר לי לומר שהכוח הצבאי שלנו הוא לא כל יכול. אנחנו גאונים מאין כמותנו: מבריקים בטכנולוגיה, חזקים בצבא, אבל חלשים ברוח. לא עוצם ידינו הוא העיקר, אלא רוח העם, ותקופות רבות בהיסטוריה כבר הוכיחו לנו זאת.
אל תזלזלו בחיבור בינינו, טמון בו כוח עצום שמסוגל לחולל שינויים אדירים. החוסן שניצור מחברה ישראלית מלוכדת ישמש לנו כמגן מפני כל אויב ונגד כל פורענות. אם רק נתחזק בינינו, בתוכנו, בהתקשרות הדדית בין איש לרעהו, האנושות תשתנה ותתייחס אלינו אחרת. גם בלי מילת הסברה כלפי חוץ, הלב ידבר.
היהודים, כפי שמעידים האנטישמים, נמצאים בכל צומת דרכים על מפת העולם. הם צודקים. גם ברשת הקשרים הגלובלית אנחנו במוקד. כוח החיבור והטוב שהוא מקרין לא מסתכם בלספק טוב לעצמנו, אלא הוא נועד עבור האנושות כולה. וכאשר ישראל מזניחה את העולם – העולם מזניח את ישראל. וכשאנחנו חדלים להיות "אור לגויים", הגויים מבקשים להשמידנו.
פעם הזמנים היו קצת יותר טובים, הרגשנו עם אחד. לא שנעשיתי כזקן בא בימים שבוכה על ימים עברו, אלא החברה, התרבות, החינוך, מבזקי החדשות שהעם עסוק בהם מבוקר עד ערב, מצביעים שאנחנו מפולגים לאינספור שבטים. גם היותנו מסוכסכים ומפולגים לא מדרבן אותנו להתאחד. האגו גובר בכל ישראלי, איש אינו מתחשב בזולת, ומיום ליום מרגיש צפוף במדינה בעלת הגבולות הצרים.
החיבור הוא הנכס שלנו. רבים אומנם בטוחים שהכוח הצבאי הוא ששמר עלינו לאורך מאות דורות, אבל הכוח שהחזיק אותנו יחד הוא החיבור. חוסן חברתי – לא רק יגן עלינו, אלא גם יהפוך אותנו למעצמה רוחנית עולמית, כמו שהיינו. ככל שנתמיד במגמה להתלכד, נגלה את מהותנו, את ייעודנו, את ביטחוננו, את היסוד הרוחני שלנו.
עם סיום שנה אזרחית אחת ותחילתה של שנה חדשה, כשהאינטרסים בין מנהיגי העולם הולכים ומתבהרים, גם לנו בישראל צריך להיות אינטרס מובהק: להיות כאיש אחד בלב אחד.