העדה האתיופית יקרה לי. היא בשר מבשרו של עם ישראל. אולם למרות המאמצים הכבירים שנעשו בשנים האחרונות כדי לשלב אותה בחברה הישראלית, יש עוד הרבה עבודה לעשות. אחרי הכול, חלק ניכר מהאתיופים יתארו את תחושת האפליה שאוחזת בהם, את הרגשת "החשוד המיידי" שמלווה אותם בכל עת כשהם משוטטים ברחובות. אם מצרפים לכך מחקרים המבוססים על נתוני המשטרה, אז ניווכח שמשנת 2014, מספר תיקי המשטרה שנפתח לישראלים ממוצא אתיופי גדל ביותר מעשרים אחוזים ביחס ליתר האוכלוסייה.
די בתסכולים וברגשות קשים אלה כדי לגרום לאלפים מבני העדה לצאת ולהפגין בצמתים נגד יחס גזעני – חולי חברתי שפוגש מגזרים נוספים במדינה שלנו. אינני מתכוון להציג את יוצאי אתיופיה כקורבנות, כי לבטח יקומו נגדי ויציגו עובדות ונתונים הפוכים. אבל להט הרגשות וההפגנות הסוערות מחייבים התייחסות. אחרי הכול, לא מדובר במקרה חד-פעמי אלא בבעיה ששורשיה עמוקים יותר ונוגעים לחיים המשותפים של כולנו.
באופן יחסי, ההתאקלמות שלי בארץ הייתה קלה ונוחה, וכך גם של רוב העולים מברית המועצות לשעבר. אבל אין מה להשוות בכלל בין העלייה מרוסיה לבין העלייה מאתיופיה. התרבויות שונות לגמרי. אני זוכר איך בימים ששירתי בבסיס תל-נוף עלו לארץ אלפי אתיופים, לבושי גלימה לבנה. התרגשתי לראות את העדה האחרונה שעולה לישראל בהיקפים עצומים כאלה, מסכמת את הגלות וכמעט חותמת את החלום הארצישראלי שחלמו אבותינו.
למרבה הצער, בני העדה האתיופית לא זכו לתנאים שהתאימו למנטליות שלהם, ומאז החל הפצע לדמם. שום פלסטר שנדביק לא ירפא היום את החולי, אבל אם נעשה בו שימוש נכון הוא יכול דווקא לאחות את השבר הכללי בעם שלנו ואת הפלגנות שמחריבה אותנו על בסיס יומיומי.
וזו בדיוק תפקידה הראשי של העדה כולה, תרומה אדירה למפעל הרוחני של העם שלנו: לזרז את ישראל לפתח יחס נכון למצבה, להכיר ברע שאוחז בנו, בסטיגמות שגורמות לנו לשקוע בארציות במקום להתעלות לערכים נעלים. על העדה האתיופית לגלות לכולנו עד כמה אנחנו חיים בהכחשה של אפליה, עד כמה כולנו מסוכסכים ומפורדים, חיים כעדר כבשים שמתגונן מפני הזאבים.
רק להכיר בחולי הזה יחייב אותנו לבצע ריפוי עמוק של החברה, חינוך לערכים שיבנו אותנו מחדש להיות כאיש אחד בלב אחד. אנחנו לא זקוקים ליותר ממודעות לפילוג שרומס את האחדות בינינו, התכלית האמיתית של האומה שלנו. זה צריך להיות לב הדיון בימים אלה.
כל עוד היחסים בינינו נותרו מרוחקים ויש חיכוך משמעותי בין כל העדות והמגזרים, אז יוצאי אתיופיה צריכים להמשיך להתארגן ביניהם, להתלכד יותר ולהמשיך במאבקים למען זכויותיהם.
אלימות והפרות סדר כלל לא באות בחשבון, אבל במסגרת החוק, כל פעילות ציבורית שיתמידו בה, תצליח לחלחל בסופו של דבר. כצעד ראשון למניעת יחס לא הוגן ולהחזרת הרגשת הביטחון יש מקום לגיבוש פנימי, אבל זו רק קרקע זמנית כדי לעבור ליצירת חברה יציבה יותר, כזו המבוססת על העיקרון "ואהבת לרעך כמוך".