אנחנו לא מפסיקים להתלונן שהילדים שלנו מבלים יותר מדי זמן בטלפון הנייד? "מכבי שירותי בריאות" לקחו את התלונה צעד אחד קדימה וערכו מחקר מעניין. הם בחרו לבחון דווקא את התנהגות ההורים בזמן ההמתנה ובזמן הטיפול במכון להתפתחות הילד
תמונה: שאטרסטוק
על רקע מחקרים המעריכים שההתמקדות בטלפון גורמת להפרעות בתקשורת, תוצאות המחקר היו צפויות ודרמטיות: 83% מההורים עסקו בנייד באופן כפייתי. גם המסקנות היו צפויות ודרמטיות: עורכי המחקר הפצירו בהורים לכבות את הניידים כשהם עם הילדים.
אולם מי אנחנו שנבקר את הטבע ואת שלבי התפתחות האדם שנראים לעינינו? עוד לפני שתינוק נגמל מהמוצץ הוא כבר צופה בסרטונים ביוטיוב, עוד לפני שהוא עולה לכיתה א' הוא כבר שולט היטב בכל משחקי המחשב ברשת. לדור הצעיר גישה טבעית למחשבים, חוש חיובי ברוח הזמן. לא אנחנו פיתחנו בהם את הרצון הזה, אלא הטבע.
הבעיה אינה טמונה בילדים, שכן זוהי התפתחותם הטבעית, אלא בהורים. וגם כלפיהם אין תלונה של ממש לגבי עיסוקם המוגזם בנייד. הרי מיום ליום אכפת לנו יותר מעצמנו. הטבע האגואיסטי שלנו גדל יותר ויותר, ואנחנו שוקעים בו יותר ויותר. כתוצאה מכך, הרגישות שלנו לזולת הולכת ופוחתת – גם כלפי הילדים שלנו – אז מה כבר אנחנו יכולים לתת לילדים שלנו כהורים?
נניח והיינו נותנים תשומת לב לילדים בלי עזרים טכנולוגיים, האם אנחנו יודעים במה באמת לעניין אותם? באיזה תוכן משמעותי להשביע את רצונם? אם לרגע היססתם, אז איזו תועלת תצמח מכך שננתק את הטלפונים הניידים ונכפה את עצמנו על ילדינו? לפחות רצוי שנשמר את ההתכנסות המשותפת שבה כל אחד שקוע במסך הנייד שלו, מאשר להיות לגמרי מפורדים.
אין מה לחשוש שמא הילדים יגדלו להיות מוטציות וירטואליות. הם ממילא נולדו אל תוך מרחב וירטואלי: הלימודים ברשת, החברים ברשת, הקניות ברשת, המשחקים ברשת, התרבות ברשת – ומה כבר יש להם לראות מחוץ למסך בגודל 4.7 אינץ'?
תמו הימים בהם הדור הצעיר בחר לצאת לטייל על גבעות מוריקות ולנוח על שפת הנהר. אפילו לשוטט במרחב העירוני פחות מעניין אותם. משוטטים ברשת. המקסימום שהם יסכימו הוא להצטופף בבית קפה, שבו כל אחד ספון במסך הלפטופ שלו. לכן, כשם שאין אנו בוכים על דינוזאורים שנכחדו, אל לנו לבכות על תקופות שעוברות מן העולם.
העולם עובר שינוי מהותי. לאט-לאט נפתח מרחב רוחני יותר, וירטואלי, אינטגרלי, הכולל את כלל הרגשות, הידיעות והחוויות בתוכו. הצעירים הם הראשונים לחוש בשינוי בתת-ההכרה. הם נמשכים, משתוקקים ונמצאים בתנועה פנימית מתמדת לעבר המציאות החדשה. אלא שהמרחב האינטגרלי החדש דורש התאמה אליו. תכנות מחדש לתכונות המבטאות התקשרות הדדית ונתינה.
לכן, מה נותר בידינו לעשות? להתאים את עצמנו לתקופה החדשה. לנסות לחשוב כיצד נשתמש באופן נכון ומועיל בכל מה שמתעורר מתוכנו. אם ממילא כולם שקועים במכשירים הסלולריים, אז לפחות נדאג ליצירת סביבה בריאה עבורם: נגביל תכנים מזיקים שמעודדים דוגמאות שליליות לכל סוג של פגיעה בבני אדם, ומנגד, ניצור עולמות תוכן מרתקים שילמדו את הילדים (וגם אותנו) כיצד הטבע מתפתח ומפתח אותנו לחיות בעולם הרמוני, וכיצד עלינו להתקשר באופן חיוני זה לזה ולמצוא תועלת ביחסים בינינו.