מאז שנות ה-90 ישנה עלייה חדה של 50% במספר הסובלים מדיכאון, כך עולה מסקר חדש שפרסם ארגון הבריאות העולמי. במילים אחרות: 1 מכל 10 אנשים סובל מדיכאון או חרדה, ובקרב האוכלוסייה היהודית בישראל 1 מכל 3!
השאלה הראשונה שעולה, היא מה הסיבה? נחלק את הנושא לשניים: לסימפטומים ולשורש.
על פי חכמת הקבלה, מטרת האדם היא ליהנות. הרצון הבסיסי שטבוע בנו, מתחלק לצורות תענוג שונות, ביניהן: מין, משפחה, קורת גג ובית, כסף, רכוש וכל הנלווה אליו, כבוד, פרסום ושליטה, מושכלות ומדע. הדחף הזה הוא שמכתיב את מהלך חיינו ומניע אותנו לעשות ה-כ-ו-ל כדי לספק את עצמנו.
ברבים מהמקרים, עוד בטרם הספקנו ליהנות באמת, אנו מוצאים את עצמנו שוב במרדף אחרי העונג הבא. התהליך הוא מחזורי ומקיף את שגרת חיינו. בין היתר הוא כולל אכזבות שמצטברות כתוצאה מתענוגות שאינם מושגים, וכמו רץ הצועד על מכונת ריצה חשמלית, לעיתים אנו מתעייפים ומאבדים טעם במרדף האינסופי אחר "החיים" עצמם.
כל אכזבה פוערת בתוכנו חלל פנימי, ולבסוף ההבנה שאין לנו באמת יכולת להגיע לסיפוק מתמשך, וכי מדובר באשליה בלבד, מביאה אותנו בחלק מן המקרים לדיכאון ולייאוש. מצב כזה מוביל את האדם לברוח. הוא מחפש מפלט באמצעים מלאכותיים שונים, החל מאלכוהול, כדורי הרגעה וגם שימוש בסמים.
חכמת הקבלה מוסיפה למשוואה נתון חדש שמשנה את התמונה. היא גורסת שכולנו חלקים של שלם אחד. כשאנו קולטים ש"חיים השכן ממול", "שושי מהמכולת" ו"ענבר הפקידה מהבנק", קשורים אלינו, יכול להתחיל תהליך שבסופו תובנות חדשות לגמרי.
כל עוד נמשיך להיות מרוכזים רק בעצמנו, יקשה עלינו להמשיך וליהנות. מה עושים?
אם נחפש את הקשר לזולת, נשקיע מאמצים על מנת להתחשב בו ולמצוא את הדרך להתחבר אליו, אומרים המקובלים, ייווצר מעגל הנאה חדש ובלתי מוגבל, שבו אני נותן לאחרים והם נהנים, ואז גם אני נהנה – כי הם נהנים. כלומר, אם נחליף את מושא ההנאה: מניסיון למלא את עצמנו, להנאה ממילוי האחרים – נגיע למצב שבו התענוג שאנו מקבלים אינו פוסק לעולם.
צודקים הפסיכיאטרים שמדברים על אובדן האהבה. האהבה שאיבדנו היא אהבת הזולת. בכל האמור, אין המלצה לבטל את השימוש בתרופות או בכל אמצעים קונבנציונליים שעוזרים לאלפים להמשיך את שגרת חייהם, אולם כשנעפיל לרמה יחסים חדשה בינינו, נתחיל לחיות חיים שלמים, אמיתיים ומלאי סיפוק ומשמעות.